במשך כמעט שבוע ירד לנו שלג.
זה התחיל בשבת עם שלג קל ונעים, כשהשמש מציצה לפרקים.
בראשון כבר ירד שלג כבד במשך כל היום. אמיר ואני הלכנו לתאטרון בצהרים (אייל נשאר עם חברים בבית) - מזל שהכל במרחק הליכה - צעדנו כמו כולם בשלג, אף אחד לא נסע בכבישים כי לא מפנים את השלג בעיר הזאת, פשוט מחכים שהוא ימס.
בשני לא ירד שלג אבל המדרכות והכבישים נשארו לבנים לבנים. בשלישי כבר היה הרבה פחות שלג על המדרכות ואפילו יצאתי עם אייל בעגלה לסיבוב בעיר.
ברביעי שוב הכל הושבת לחלוטין. לחלוטין! נפש חיה לא היתה בחוץ. גם אמיר נשאר בבית, ושלג כבד ירד כל היום. החזאים אמרו שבלילה הכל יגמר.
בחמישי בבוקר היתה לאמיר טיסה לקליפורניה. הוא קם בחמש בבוקר וירד למטה למונית שהוא הזמין מבעוד מועד. המונית לא הגיעה. כשהוא התקשר לחברת המוניות אמרו לו שהיא תגיע באיחור של שעה וחצי. במקום להבין את הרמז, אמיר לקח את הטרולי ויצא ברגל לכיוון הרכבת (מרחק 15 דקות הליכה כשאין שלג), תוך כדי שהוא מתקשר לחברות מוניות אחרות. בסוף הוא מצא מונית שאספה אותו ולקחה אותו לשדה התעופה. בשדה הכל נראה מבטיח, אמיר עבר את הבדיקות הבטחוניות, אכל ארוחת בוקר והלך לשער העליה למטוס. כעבור מספר דקות השלט התחלף והודיע שהטיסה בוטלה. כשהוא גילה שהתור לדלפק של חברת התעופה חוצה את כל השדה, אמיר החליט לוותר ולנסוע בפעם אחרת, אבל זה לא היה הסוף. הוא הלך לתחנת המוניות בשדה התעופה. היו שם עשרה אנשים, אפס מוניות ושלט אחד בו הנוסעים מתבקשים לחלוק מוניות. אחרי רבע שעה בה לא הגיעה אף מונית אמיר עבר לתחנת הרכבת. הרכבת דווקא הגיעה, היה מקום, והוא אפילו נסע בה שתי תחנות, אבל אז הודיעו בכריזה שהיא לא יכולה להמשיך בדרכה בגלל השלג וממליצים לכולם לצאת ולחפש אוטובוס... שני אוטובוסים אחרי זה אמיר הגיע הביתה, רטוב ומתוסכל. השעה היתה 8:15 בבוקר ואייל ואני אפילו עוד לא יצאנו מהמיטות, כי אחרי הכל, זה מה שצריך לעשות כשיורד שלג!
מפלסת שלג (!!) בחניון מתחת לבית:
לקחנו את אייל לסיבוב בעגלה (לא פשוט לדחוף עגלה בשלג!) לפני שהוא ישתגע מהשהייה הארוכה בבית. ככה זה נראה:
בכל אופן, ביום שישי הכל באמת נגמר. השלג נמס לגמרי רק ביום ראשון, אז כבר קשה היה למצוא הוכחות למה שהיה כאן יומיים קודם. ואל דאגה, גם את הנסיעה לקליפורניה אמיר כבר הספיק להשלים.
