שבוע לבן

במשך כמעט שבוע ירד לנו שלג.

זה התחיל בשבת עם שלג קל ונעים, כשהשמש מציצה לפרקים.

בראשון כבר ירד שלג כבד במשך כל היום. אמיר ואני הלכנו לתאטרון בצהרים (אייל נשאר עם חברים בבית) - מזל שהכל במרחק הליכה - צעדנו כמו כולם בשלג, אף אחד לא נסע בכבישים כי לא מפנים את השלג בעיר הזאת, פשוט מחכים שהוא ימס. 

בשני לא ירד שלג אבל המדרכות והכבישים נשארו לבנים לבנים. בשלישי כבר היה הרבה פחות שלג על המדרכות ואפילו יצאתי עם אייל בעגלה לסיבוב בעיר.

ברביעי שוב הכל הושבת לחלוטין. לחלוטין! נפש חיה לא היתה בחוץ. גם אמיר נשאר בבית, ושלג כבד ירד כל היום. החזאים אמרו שבלילה הכל יגמר.

בחמישי בבוקר היתה לאמיר טיסה לקליפורניה. הוא קם בחמש בבוקר וירד למטה למונית שהוא הזמין מבעוד מועד. המונית לא הגיעה. כשהוא התקשר לחברת המוניות אמרו לו שהיא תגיע באיחור של שעה וחצי. במקום להבין את הרמז, אמיר לקח את הטרולי ויצא ברגל לכיוון הרכבת (מרחק 15 דקות הליכה כשאין שלג), תוך כדי שהוא מתקשר לחברות מוניות אחרות. בסוף הוא מצא מונית שאספה אותו ולקחה אותו לשדה התעופה. בשדה הכל נראה מבטיח, אמיר עבר את הבדיקות הבטחוניות, אכל ארוחת בוקר והלך לשער העליה למטוס. כעבור מספר דקות השלט התחלף והודיע שהטיסה בוטלה. כשהוא גילה שהתור לדלפק של חברת התעופה חוצה את כל השדה, אמיר החליט לוותר ולנסוע בפעם אחרת, אבל זה לא היה הסוף. הוא הלך לתחנת המוניות בשדה התעופה. היו שם עשרה אנשים, אפס מוניות ושלט אחד בו הנוסעים מתבקשים לחלוק מוניות. אחרי רבע שעה בה לא הגיעה אף מונית אמיר עבר לתחנת הרכבת. הרכבת דווקא הגיעה, היה מקום, והוא אפילו נסע בה שתי תחנות, אבל אז הודיעו בכריזה שהיא לא יכולה להמשיך בדרכה בגלל השלג וממליצים לכולם לצאת ולחפש אוטובוס... שני אוטובוסים אחרי זה אמיר הגיע הביתה, רטוב ומתוסכל. השעה היתה 8:15 בבוקר ואייל ואני אפילו עוד לא יצאנו מהמיטות, כי אחרי הכל, זה מה שצריך לעשות כשיורד שלג! 

מפלסת שלג (!!) בחניון מתחת לבית:

לקחנו את אייל לסיבוב בעגלה (לא פשוט לדחוף עגלה בשלג!) לפני שהוא ישתגע מהשהייה הארוכה בבית. ככה זה נראה:

בכל אופן, ביום שישי הכל באמת נגמר. השלג נמס לגמרי רק ביום ראשון, אז כבר קשה היה למצוא הוכחות למה שהיה כאן יומיים קודם. ואל דאגה, גם את הנסיעה לקליפורניה אמיר כבר הספיק להשלים.

טיול אופניים

סוף סוף - יש לנו אופניים! ניצלנו את מזג האוויר היפה שהיה היום ונסענו לעיר הגדולה, לעשות מסלול אופניים שכל תייר מכיר ועשה: חציית הגולדן-גייט על אופניים.

כיוון שאנחנו לא תיירים שינינו קצת את המסלול הידוע:
- במקום לנסוע עד סאוסליטו (ירידה אחת ארוכה) עלינו (לא קל!) לתצפית על הגשר
- במקום לחזור במעבורת אל העיר חזרנו ברכיבה

היה ת ע נ ו ג!

האופניים הפוטוגניים שלי והגשר ברקע:

בנקודת התצפית:

בפעם הבאה ממשיכים למקסיקו :)

מדריך לסטודנט החדש: רכב והאלטרנטיבות

איך מתניידים פה? יש כמה אפשרויות:
1) תחבורה ציבורית
2) רכב פרטי
3) רכב שיתופי

אוטובוס? ברצינות?

מערכת האוטובוסים פה לא רעה בכלל. הסטודנטים נוסעים חינם (עם תעודת סטודנט), וקו 52L עובר בווילג' ונוסע לאוניברסיטה, ואפילו עוצר ממש בכניסה ל-Haas. הקו הזה שימושי גם עבורי, בכל פעם שאני נוסעת לאירוע באוניברסיטה שכולל אלכוהול חינם (זאת אומרת, לפחות פעם בשבועיים). יש אוטובוסים לסן פרנסיסקו, ויש אופציה נוחה קצת יותר: ה-BART, היא הרכבת המהירה המקשרת את הפרברים עם העיר הגדולה ועם שדות התעופה של סן פרנסיסקו ואוקלנד. יש גם אוטובוס מהווילג' לתחנת ה-BART הקרובה (היא El Cerrito Plaza).



איך קונים אוטו?

מתחילים לחפש:
האתר הפעיל ביותר באינטרנט לחיפוש רכב הוא craigslist.
יש גם מגרשי מכוניות, כמו Buggy Bank למשל, בהם אנשים פרטיים מוכרים את רכבם באמצעות הסוכנים במגרש, ויש, כמובן, סוכנויות מכירה רגילות, של טויוטה, הונדה, וכו'.
מחירון המכוניות המקובל הוא Kelley Blue Book.

כשמוצאים משהו שנראה רלוונטי, השלב הבא הוא לבקש מבעל הרכב את ה-VIN של הרכב (אם הוא לא מפורסם במודעה). ה-VIN הוא מחרוזת ארוכה של ספרות ואותיות שמופיעה על כל רכב בתחתית השמשה הקדמית. מכניסים את ה-VIN לאתר carfax (האתר דורש תשלום חודשי לא גבוה), ואז אפשר לראות את כל ההיסטוריה של הרכב: כמה בעלים היו לו, האם הוא עבר את כל הטיפולים הדרושים, האם הוא עבר תאונות, וכו'. השלב הבא הוא לקבוע פגישה עם בעל הרכב (מקובל לבקש שהוא יפגוש אתכם ליד תחנת ה-BART הקרובה למקום מגוריו), לנסיעת מבחן, ואולי גם לבדיקה במוסך.

כשסוף סוף מצאתם את הרכב שתרצו לקנות, תצטרכו להעביר בעלות. מסמך הבעלות על הרכב נקרא Title, והוא מוחזק ע"י בעל הרכב. עקרונית, בעל הרכב ממלא חלק מהמסמך הזה, שניכם חותמים, ושולחים את הטופס בדואר ל-DMV (משרד הרישוי). אנחנו העדפנו ללכת עם הבעלים של הרכב למשרד ה-DMV ולהעביר בעלות במקום. לשיקולכם. שימו לב שתצטרכו לשלם מס על הרכישה, והוא נקבע באחוזים מהעסקה, אז תתחשבו בזה בשיקולי העלויות.

שימו לב, שכדי לנהוג בארה"ב, וכדי לקנות רכב, צריך רשיון נהיגה מקומי. כדי לעשות רשיון כזה צריך לעבור מבחן נהיגה תאורטי ומבחן נהיגה מעשי. את התיאוריה, עד כמה שזה מפתיע, אפשר לעשות בעברית... צריך להגיע ל-DMV, למלא טופס, ולהבחן. אם עברתם, תוכלו לקבוע תור למבחן המעשי. אם לא, נסו שוב. את המבחן המעשי עושים על הרכב שלכם, והוא דורש רבע שעה של נהיגה עם בוחן, והרבה סבלנות לתורים בשאר היום.

ומה זה רכב שיתופי?

יש שתי חברות באזור שלנו: zipcar ו- city car share, בהן אפשר לשכור רכב לפי שעה, מתי שרוצים, בלי להזמין מראש, ובתשלום לפי צריכת דלק (או שעות שימוש) בלבד. כדי להשתמש בשירות צריך לעשות כרטיס מנוי שעולה סכום סימלי חודשי קבוע, וחייבים רשיון נהיגה של קליפורניה. אז מקבלים כרטיס חכם שבעזרתו ניתן לפתוח את מכוניות החברה ולהניע אותן, וגישה לאתר אינטרנט בו אפשר לראות אילו רכבים פנויים לשימוש ומתי.
המכוניות חדשות, נקיות, ובדגמים וגדלים שונים, כך שיש מבחר די גדול. אחת החברות אפילו מחזיקה רכב אחד באופן קבוע בווילג'.

~~~

טוב, אני חייבת להודות שנגמרו לי הנושאים למדריך. שאלות ובקשות מיוחדות יתקבלו בברכה...

**עדכון - 5 במאי 2010
לאחרונה נערכו שינויים בקווי האוטובוסים וקו 52L לא קיים יותר. הוא הוחלף בשני קווים: קו 52 מהווילג' לאוניברסיטה וחזרה, וקו 25 שעובר בווילג' בדרכו ממרכז הקניות El Cerrito Plaza לדאונטאון ברקלי.

ארועי השבוע האחרון

שניה לפני שמתחיל סוף שבוע מטורף ועמוס בארועים, הנה תמצית ארועי השבוע.

עברנו טסט! כדי לקבל רשיון נהיגה של מדינת קליפורניה, צריך לעבור מבחן תאוריה ומבחן נהיגה מעשי. את התאוריה עשינו כבר לפני חודש, ואת הטסט היום.
טסט כאן הוא בדיוק כמו בארץ, רק עם הרכב שלך, שבאת איתו מהבית (כי מותר לנהוג עם הרשיון הבינלאומי), והבוחן לא פוץ שנובח הוראות בחוסר חשק, אלא אדם נחמד ואדיב (וגדול מאד, בקושי נכנס לפוקוס הסטנדרטית שלנו), שבזמן המבחן מסמן המון דברים בדפים שלו, ובסיום המבחן עובר איתך על נקודות לשיפור, מה היה טוב ומה פחות. היו לי 7 טעויות, ברובן על כך שלא סובבתי את הראש מספיק לפני פניות, ואחת על זה שהתחלתי לאותת מוקדם מדי לפני פניה. מותר לטעות 15 טעויות מסוג זה, אז אני בסדר. כשסיימתי את הטסט, סיפרתי לאמיר בדיוק מה היה כדי שיוכל להתכונן לטסט שלו, אבל גם הוא סיים עם 7 טעויות. כנראה שאי אפשר פחות...

החלום האמריקאי שלי התגשם - קניתי KitchenAid! הוא לבן, יפה, ומונח בגאווה על השיש. הוא גם מערבל לא רע בכלל.


ראש השנה בפתח, וההכנות בעיצומן. אנחנו חוגגים שלוש פעמים: ביום ראשון בארוחת חג מוקדמת ורבת משתתפים אצלנו בבית; ביום שני עם ה-Jewish Business Club; בשבת הבאה בארוחת חג מאוחרת, אצל חברים ישראלים שגרים בסן פרנסיסקו.
הארוחה אצלנו היא בשיטת ה-potluck (לא מאמינה שיש מילה כזו!) - כל אחד מביא משהו. בערך חצי מהמוזמנים אינם יהודים, ולמרות זאת הם מכינים מנות מסורתיות לחג. יהיה מעניין. דיווחים ותמונות בשבוע הבא.

השבוע חיפשתי איפה אפשר לקנות גפילטע פיש לחג. האמת שהתכוונתי להכין בעצמי, ואחרי חיפושים מאומצים גיליתי איפה אפשר לקנות קרפיון (בסופר הזה שמתמחה במזון אסייתי), אבל אז נתקלתי בשתי בעיות:
1) אפשר לקנות קרפיון שלם או פילה, אבל אי אפשר לקנות אותו טחון, ולא רציתי לקנות מטחנה בשביל זה.
2) לא יכולתי להיות אחראית לרצח של שני קרפיונים חיים, בטח לא אחרי שראיתי אותם שוחים בהנאה באקווריום בסופר.
אז עברתי לחפש גפילטע פיש מוכן. התקשרתי לכמה מקומות ושאלתי. בחלק מהמקומות לא הבינו בכלל על מה אני מדברת, ובחלק פשוט אין והם לא יודעים איפה יש. בסוף מצאתי חנות ישראלית קטנה כשרה למהדרין בסן פרנסיסקו, שנקראת "Tel Aviv Deli", שמחזיקה גפילטע פיש בצנצנות, קפוא ואפילו homemade. קניתי. חוצמזה יש שם גם חזרת, במבה וביסלי, גבינות סקי ועמק, בורקסים, מלוואח וג'חנון, תבלינים, תה מהארץ, ועוד דברים שמתישהו בטח נתגעגע אליהם פה.

גילינו את האתר של רשת ואנחנו צופים בשתי סדרות במקביל: "במרחק נגיעה" ו-"עד החתונה". מצאנו גם אתר דומה לסדרות אמריקאיות, וגם אליו נגיע בהמשך.

לאמיר היו שני מבחני אמצע, בסטטיסטיקה ובמיקרו כלכלה. אמרתי כבר שהוא באמת לומד? עוד אין תוצאות, אבל אנחנו מקווים לטוב.


למדנו לשחק Risk. זה משחק מלחמה חכם, שמתבסס לא רק על מזל (קוביות). אמיר היה בצוות המנצח, כמו תמיד. אני ובן זוגי למשחק היינו אלה שמנעו מצוות אחר נצחון כמעט ודאי, וגם זה הישג. בעצם, בזכותנו הצוות של אמיר ניצח :)
בפעם הבאה נשחק scrabble (שבץ-נא).

תחבורה ציבורית והרכש החדש

אמריקה מאד מתקדמת בשני תחומים עיקריים בהשוואה לישראל: איכות הסביבה (מיחזור, זיהום אויר, חסכון בחשמל ומים וכו'), ונגישות לנכים.

האוטובוסים כאן נגישים לחלוטין לנכים, וכך גם ה-BART שהוא הרכבת המהירה לסן פרנסיסקו והסביבה. ברכבת זה יחסית קל להיות נגיש, כל מה שצריך (ויש!) זה מעלית לרציף, שהרציף יהיה בדיוק בגובה של הרכבת, ושיהיה בכל קרון מקום מיועד לכסאות גלגלים. באמת פשוט. אז למה אצלנו אין?

באוטובוסים זה כבר סיפור אחר. בכל האוטובוסים כאן יש מקום לפחות לשני כסאות גלגלים לפחות. כשנכה רוצה לעלות לאוטובוס הנהג מחנה את האוטובוס בתחנה, מטה את האוטובוס בזוית ימינה לכיוון המדרכה (כן, באמת!), פותח מסוע מיוחד שמחבר בין האוטובוס למדרכה, ממתין שהנכה יעלה, וחוגר אותו בחגורת בטיחות. אח"כ הוא מחזיר את המסוע למקומו ואפשר לצאת לדרך. התהליך הזה, אגב, חוזר על עצמו גם את עולה לאוטובוס אדם מבוגר עם מקל הליכה או עיוור. פשוט ומדהים.

המודעות לזיהום אויר וחסכון בדלק מאד גבוהה. מאז שהדלק התייקר קרתה כאן מהפכה של ממש. המון אנשים רוכבים על אופניים, הם יכולים לעלות עם האופניים ל-BART ויש מקום מיוחד לאופניים בחלק הקדמי של כל האוטובוסים (ראו סרט הדרכה כאן). ואם פעם האמריקאים אהבו מכוניות אמריקאיות ומיני ואן זוללי דלק, הרי שהיום המכוניות הנפוצות ביותר על הכביש הן מכוניות יפניות חסכוניות, ובמיוחד טויוטה והונדה (לפי הערכה שלנו, כל רכב שני הוא טויוטה וכל רכב רביעי הוא הונדה). רכב עם נפח מנוע של עד 2.4L נחשב פה חסכוני, ומכוניות גדולות יותר עומדות זמן רב למכירה במחירים מצחיקים.

כיוון שטויוטה והונדה כל כך נפוצות כאן, הן נחטפות ברגע שבעליהן מחליט למכור, ולכן הן גם מאד יקרות יחסית לשאר המכוניות. טויוטה קורולה שנת 2005, בלי חלונות חשמליים, בלי נעילה מרכזית, עם ארבעה בעלים קודמים ו-50,000 מייל יכולה להמכר תוך יום ב-12,500$. אחרי חיפושים מאומצים, מצאנו לנו פורד פוקוס חמודה מאותה שנה, מאובזרת בחלונות חשמליים ונעילה מרכזית ואפילו ב-cruise control, בחמשת אלפים דולר פחות. ולמרות הנוחות והיתרונות שיש בתחבורה הציבורית, עם רכב החיים הרבה יותר פשוטים...

הפוקוס שלנו:

וזה המספר של החנייה שלנו. כמה סימלי :)

וכדי שתראו שאנחנו גם מבלים, הנה תמונה של union square בסן פרנסיסקו, ותמונות שלנו בבתי קפה (שימו לב לגודל של הקפה. אם שותים הכל, אפשר לדלג על ארוחה):