יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

24 שעות באוטובוס

יצאנו אתמול מהחלק הדרומי של פטגוניה צפונה, בנסיעת אוטובוס של 24 שעות. באוטובוס אין אינטרנט וגם לא חשמל לבטריה של הלפטופ, אז הבאנו גם ספרים (פיתחתי שיטה שמאפשרת לי לקרוא בנסיעה בלי לקבל בחילה וכאב ראש). באנו מצויידים בארוחת צהריים (אמפנדס) וכמה עוגיות אלפחורס, מתוך הנחה שנסתדר עם ארוחות בעצירות של האוטובוס.

מסתבר שבחברות האוטובוסים דואגים גם להפעלות וגם לאוכל בנסיעות ארוכות שכאלה. כמעט לא היו עצירות בדרך (רק לכמה דקות, להחלפת נהגים). היה דייל במדים ועניבה שתפקידו לנקות את האוטובוס, לחלק שתייה קלה, ארוחות ערב ובוקר, לשים סרטים ואפילו - לנהל משחק בינגו בין הנוסעים! ראינו שני סרטים וחצי (אחד בדיבוב לספרדית ועם תרגום לאנגלית, אחד בדיבוב לספרדית בלי תרגום, וחצי סרט באנגלית), בבוקר העירו אותנו לצלילי דיסק של שאקירה עם כוס תה ואלפחורס, אח"כ היה בינגו נושא פרסים (בקבוק יין) והזוכה המאושר התבקש לשיר משהו לפני כולם. בין לבין הספקנו לישון הרבה, לקרוא ספרים ולצפות בסדרות במחשב עד שהבטרייה שבקה. אגב, בכל טרמינל של אוטובוסים וברוב תחנות הדלק יש פה אינטרנט אלחוטי בחינם. מתקדמים פה.

ארוחת ערב כמו במטוס, רק עוד פחות טעימה:

כרטיס הבינגו שלי, שכרגיל, לא זכה בכלום:
Print Friendly and PDF

יום שני, 29 בדצמבר 2008

לא עומדים בפיתוי

אמיר סובל מברך כואבת כתוצאה מהטרקים האחרונים. זה לא נורא, אבל החלטנו על יום מנוחה והתאוששות לברך שמאל, שכלל יקיצה טבעית, ארוחת בוקר עם ספר, טיול קצר בעיירה, והמשך מנוחה בבתי קפה ומסעדות, כמו שאנחנו אוהבים. אז מסתבר שהפיתוי היה גדול מדי, ואנחנו אוהבים טרקים לא פחות...

הכל התחיל באוטובוס. נסענו לעיירה שנקראת El Chalten, ומגדירה את עצמה כעיר הבירה של הטרקים. עוד מהאוטובוס, לפני שהגענו לעיר, הבנו שאנחנו בבעיה... ככה זה נראה מהדרך:


בבוקר עוד הצלחנו לעמוד בהחלטות וקמנו ביקיצה טבעית (בעצם קמנו בעשר ועשרים מדפיקות על הדלת כי לא הודענו שאנחנו נשארים עוד לילה וצ'ק אאוט צריך לעשות עד עשר...). אחר כך הלכנו לאכול ארוחת בוקר וקראנו ספרים עד שנמאס. אז יצאנו לטיול המתוכנן בעיירה, ובמקרה רגלינו הובילו אותנו אל נקודת היציאה למסלול שמוביל להר ה-Fitz Roy. זה המסלול הכי נחשב, הכי יפה, שהכי רצינו לעשות. התבוננו במפת המסלול וראינו שאחרי שעה וחצי של טיפוס יש נקודת תצפית על ההר. אחרי התלבטות קצרצרה ובחינת מצב הברך של אמיר הוחלט פה אחד לעלות. מה זה כבר, עלייה של שעה וחצי? גם עם ברך כואבת אנחנו יכולים לעשות את זה. העלייה באמת היתה קלה ומהירה. הירידה היתה כואבת הרבה יותר, ועכשיו אנחנו באמת הולכים לנוח עד שהברך תחלים לחלוטין. גם אין פיתויים של טרקים נוספים בקרוב, אז אולי גם נצליח לעמוד בהחלטה הפעם.

הדרך:
אנחנו, וההר מאחורינו:
ה-Fitz Roy הוא ההר שמכוסה בענן. זה הכי הרבה שהוא התגלה בפנינו:
יש גם קרחון כחול בין ההרים:
בסוף המסלול כבר היה שבע וחצי בערב, אז עצרנו לאכול. הנה אני, מסובבת מיין, אוכלת סטייק:

~ ~ ~

העיר הזו, כמו השאר, מוצפת בישראלים. באכסנייה בה ישנו כולם חוץ משלושה היו משלנו. הדלקנו נר שביעי של חנוכה במטבח המשותף (היו גם סביבונים):
מחר צפויה לנו נסיעת אוטובוס מתישה של 24 שעות ליעד הבא: Puerto Madryn, שם אנחנו אמורים לראות פינגווינים :)
Print Friendly and PDF

קרחון כחול

קיבלנו המלצה חמה לנסוע לראות את הקרחון Moreno ברכב ולא באוטובוס תיירים. אם נוסעים ברכב ויוצאים מוקדם, אפשר להכנס לשמורה בה הקרחון נמצא ללא תשלום, וכך אתם גם עצמאיים וגם המחיר של הרכב משתווה למחיר של טיול מאורגן. משתלם. עברנו בכל סוכנויות השכרת רכב שיש בעיר (בערך 10 סוכנויות), ולא הצלחנו למצוא רכב לבוקר שאחרי. למען האמת, לא היו רכבים לכל השבוע הקרוב. כנראה שכולם קיבלו את ההמלצה כמונו. כשכבר התייאשנו, ושניה לפני שהלכנו לקנות כרטיסים לטיול מאורגן, אמיר קשקש קצת עם פקיד הקבלה במלון, והתלונן שאין רכבים בעיר הזו. הפקיד ענה, בעברית צחה: "אח שלי, אני פה סוכנות!". כמו שכבר אמרתי, יש פה יותר ישראלים מארגנטינאים. הפקיד במלון קולט שפות היטב, ויש לו אוצר מילים לא רע בכלל בשפת הקודש. והוא אכן גם סוכנות, ותוך שעה היה לנו רכב! (קיבלנו שברולט קורסה. לא היה לנו מושג ששברולט ואופל התאחדו לחברה אחת...)

הנה הוכחה נוספת לשליטה הישראלית. שימו לב, יש הנחה לבעלי סנדלי שורש!


בבוקר יצאנו לקרחון. הוא כחול וגדול: 5 ק"מ רוחב, 30 ק"מ אורך, 60 מטר גובה. הוא אחד הקרחונים היחידים בעולם שעדיין מתקדמים, והוא מתקדם בקצב של 2 מטרים ביום, כך שכל מי שבא לראות אותו זוכה לראות (ולשמוע) התנפצויות של חלקי קרחון הנופלים למים. מדהים!

עצום!
כחול!
מרשים!

מתנפץ!


אנחנו בתמונה לא איכותית, אבל זה מה שיש:


Print Friendly and PDF

יום שבת, 27 בדצמבר 2008

גשם, רוח וסוף טוב

הגענו לפארק Torres del Paine, אחד המקומות שאמורים להיות ההייליט של הטיול, כדי לגלות שיורד גשם ללא הפסקה וממש, אבל ממש, לא בא לנו לעשות מסלול בגשם שוטף. באסה. אז במקום לטייל הקמנו את האוהל שלנו בגשם, הכנסנו את כל הדברים שלנו פנימה, והלכנו לחכות שהגשם יפסק והשמיים יתבהרו בלודג' הסמוך. הלודג' היה מלא אנשים שכמונו, החליטו לחכות. הזמנו קפה אחד לשנינו, כי הכל בלודג' נורא יקר (חדר עולה 305 דולר!) וחיכינו.
וחיכינו.
וחיכינו עוד.
בשמונה בערב נראתה התבהרות קלה בשמיים. שמחנו שלפחות, אם לא טיילנו כל היום, אולי מזג האויר יתחשב ולא ירד גשם בלילה, כשאנחנו ישנים באוהל... אז ירד. והיתה גם רוח מטורפת, אבל באוהל היה חמים ויבש ונעים.

אמיר עם כל הציוד לקמפינג:
מחכים בלודג':
הלודג', כשהפסיק הגשם:
קמנו בארבע בבוקר כדי לבדוק את מצב השמים. הם היו בהירים ומוארים, כאילו לא ארבע בבוקר, וכאילו לא ירד מבול יום שלם קודם לכן. אז יצאנו לדרך. המסלול הלא קל הוביל אותנו לאחד המקומות היפים בפטגוניה.

הטורס דל פיינה:
בסוף הטיול, מותשת ליד האוהל ולפני מקלחת:
כשסיימנו את המסלול עברנו בשני אוטובוסים וסירה למחנה אוהלים בחלק אחר של הפארק. הלכנו לישון, ושוב קמנו בארבע לבדוק את מצב השמיים, שנשארו בהירים, ויצאנו למסלול טיול בעמק הצרפתי. שוב מסלול לא קל ודי ארוך, אבל בסופו מגיעים למקום הכי יפה שראיתי... הנוף שם היה שווה הכל.

מטיילים בזריחה:
הנופים שבדרך:

הרוח פה מטורפת. תראו את המפל הזה כשאין רוח וכשיש:

ואת המים באגם עפים לגבהים מטורפים של עשרות מטרים:
אנחנו, מנסים לעמוד למרות הרוח:
הנוף הכי יפה שיש:
(גם שם היתה רוח...)


בערב חזרנו גמורים לעיר. אנחנו לא בכושר לשני מסלולים קשים יום אחרי יום. מחרתיים צפויים עוד יומיים כאלה, בפארק אחר.
~ ~ ~
שתי הערות אגב:
- פטגוניה נכבשה ע"י ישראל. יש פה יותר ישראלים ממקומיים, וברחוב כל הזמן שומעים עברית. זה הגיע למצב שאמיר מצא מטבע של 10 אגורות ברחוב!
- יש פה בתי קפה כמו בתל אביב. עם WiFi, קפה של Illy ו-Segafredo, ואווירה. אנחנו מרגישים בבית :)
Print Friendly and PDF

יום שני, 22 בדצמבר 2008

מהרים מושלגים לערבה צחיחה

אתמול קמנו לבוקר מושלג. ההרים הסובבים את אושויה היו כולם מכוסים לבן, וכך גם היערות מסביב. בעיר עצמה אמנם לא ירד שלג, אבל לפחות הפסיק הגשם.

נוף מהחלון בחדר:
בשמונה בבוקר עלינו על אוטובוס לפונטה ארנס (Punta Arenas) בצ'ילה. בדרך עברנו מהרים מושלגים לנוף חד גוני של משטחי עשב בגווני צהוב. משטחים אינסופיים, שאין בהם כלום חוץ מכבשים ואלפקות. כעבור 12 שעות נסיעה שכללו גם מעבורת, הגענו ליעד. מצאנו מלון, אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

המעבורת:
הבוקר הסתובבנו קצת בעיר, ובעוד שעה אנחנו ממשיכים הלאה, לפוארטו נטלס (Puerto Natales), נקודת היציאה לפארק שאמור להיות אחד היפים ביותר בדרום אמריקה: Torres del Paine.
בית הקברות בפונטה ארנס:
תראו מה מצאנו! בדיוק בזמן, סופגניות לחנוכה (עם ריבת חלב!):
וכמובן, ליד הסופגניות היו גם אלפחורס ואמפנדס:
Print Friendly and PDF

יום שבת, 20 בדצמבר 2008

חופש ללא מנוחה

היום החלטנו לעשות יום מנוחה. אחרי שלושה ימים רצופים של הליכה מאומצת מרבית שעות היום (והימים פה ארוכים! מתחיל להחשיך ב-10:30 בלילה!), החלטנו לעשות רק חצי יום של טיול קל לקרחון-העד הקרוב לאושויה (מונית ורכבל בדרך למעלה, רכבל ומונית בדרך למטה), ובשאר היום להנות משוקו חם באיזה בית קפה. בכל זאת, אנחנו בחופש...

אחרי שאתמול ירד גשם כל היום, קמנו הבוקר ליום מדהים ושמשי (גם אם קר), האויר היה צלול ונקי, עננים לבנים ישבו ממש מעל רכס ההרים המושלגים, והראות היתה נפלאה. הכל התחיל כמתוכנן. לקחנו מונית עד הכניסה לרכבל, לבשנו עוד שכבה של מעילים ועלינו על הרכבל. כשהגענו למעלה הסתבר שיש מסלול הליכה של קילומטר לקרחון. כיוון שזה רק קילומטר אחד, החלטנו לא להחשיב אותו כמפר את תוכנית המנוחה והתחלנו לצעוד. לקח לנו שעתיים (!!) לעלות קילומטר! זו היתה עליה תלולה במיוחד, היה קור מקפיא בחוץ ובערנו מחום מהמאמץ, אבל הגענו! הלך יום המנוחה, מחר נהיה תפוסים לגמרי. כדי להשלים את החוויה, וכיוון שאנחנו לא באמת יודעים לנוח, החלטנו לחזור למלון ברגל. חיפשנו (ומצאנו מידי פעם) מסלולי הליכה ביערות שלצד הכביש, והיה מאד כיף, עד שהתחיל לרדת גשם... הגענו למלון אחרי שעה וחצי של הליכה, רטובים ומותשים מיום המנוחה שלנו. מזל שמחר מחכות לנו 12 שעות נסיעה באוטובוס לצ'ילה, אולי באמת נצליח לנוח ולשחרר כמה שרירים תפוסים...

עליה רומנטית ברכבל, בקור מקפיא עצמות:
נוף בתחילת המסלול:
קרחונים!
אושויה והמפרץ במבט מלמעלה:
ושלא תבינו לא נכון - היה כיף!!
Print Friendly and PDF

יום שישי, 19 בדצמבר 2008

ארץ האש

היום ביקרנו בפארק Tiera del Fuego (ארץ האש). עשינו טיול יום נחמד וקפוא, ואפילו ישנו צהרים בטבע על הדשא :)
מדהים פה, ואפשר רק לנחש עד כמה קר מהתמונות שלנו:
ארוחת צהריים בטבע:
ותראו מי בא לאכול איתנו:
Print Friendly and PDF

יום חמישי, 18 בדצמבר 2008

הכי קרוב לאנטרטיקה

אנחנו באושויה (Ushuaia), נהנים מכל רגע. זו העיר הדרומית ביותר בעולם, ומפה יוצאים מרבית הקרוזים לאנטרטיקה. זה קצת יקר לנו, אז במקום זה שטנו בסירה קטנה לכמה איים בסביבה :)
קיץ פה, אבל קר...

אושויה במבט מהים:
אריות ים וקורמורנים:

איזה מתוק!
קצת נוף:
ואנחנו, קופאים מקור:
Print Friendly and PDF