ימי רביעי הפכו לימי טיול בטבע. דיוויד ואני החלטנו לגוון את המסלול היומי לים ובינתיים אנחנו יוצאים כל יום רביעי למסלול ארוך, כל פעם במקום אחר. המסלול שנבחר להפעם הוא מסלול של 18 ק"מ בשמורת טבע שכולה אגמים מעשי אדם, הרים ירוקים, יערות וחיות בר. ראינו צבאים (ובמבי אחד!), ציפורים, לטאות וחיות אחרות.
את יום העצמאות חגגנו בערב חד פעמי ויוצא דופן: שירה בציבור. ערן ודנה הזמינו את כל הישראלים לערב שירה בציבור אצלם בבית. היו שירונים, גיטרה, יין, והרבה חיוכים. לצערי השארתי את המצלמה בבית באותו ערב, אז כל מה שתוכלו לראות זה את הוידאו הבא, שצולם ע"י ערן...
יש המון ישראלים ב- Bay Area. המון. רובם גרים בחלק הדרומי של המפרץ, ולכן לרוב אנחנו לא נתקלים בהם (אנחנו גרים בחלק המזרחי של המפרץ, כשעה נסיעה מריכוזי האוכלוסיה הישראלית). כיוון שישראלים אוהבים ישראלים הם מפתחים דרכים לשמור על קשר עם ישראלים אחרים, ובמיוחד אם הם, כמוהם, גרים בגולה. הדרך הנוחה ביותר היום לשמור על קשר היא, מן הסתם, באימיילים. מישהו יזם והקים רשימת תפוצה של ישראלים שנקראת ISO, בה אנשים יכולים לפרסם ארועים, מסיבות ומפגשים חברתיים אחרים לשאר הישראלים באזור. זה גם מאד מועיל למחפשי עבודה, דירות, מכוניות, שעורי עברית לילדים, וסתם למציאת חברים.
בשבת הגיע אלינו אימייל על מפגש עם ד"ר איזלדין אבו אלעיש, הרופא הפלסטינאי המועמד לפרס נובל, ששלוש מבנותיו נהרגו במלחמה האחרונה. כבר מקריאת הנושא של המייל הזה הבנתי שהמפגש יהיה טעון ומתוח... הנושא היה: ה"דוקטור" שרוצה לפגוש ישראלים. באנגלית זה נשמע אפילו יותר גרוע. הגענו למפגש סקרנים. הד"ר מרשים מאד, מדבר ברהיטות בעברית שוטפת, סיפר את סיפורו ואת השקפותיו על הסכסוך הפלסטינאי-ישראלי בפתיחות ובנאורות. הישראלים הרשימו הרבה פחות, והחלטנו לעזוב כשהויכוחים הפכו לקולניים וחסרי משמעות...
החום הגדול נרגע, ואתמול אפשר היה לחזור לטייל. נסעתי עם דיוויד לשמורה Wildcat Canyon שנמצאת על הגבעות הסמוכות לברקלי, וצעדנו במסלול קל יחסית של 18 ק"מ המקיף את כל הפארק, בין גבעות ירוקות ופרחי בר צבעוניים.
מכת חום עוברת עלינו פה. ביום ראשון היה חם ממש, כבר מהבוקר, והחום התחיל להרגע רק בסביבות שמונה כשהחשיך. אתמול היה חם קצת יותר, והיום אמור להיות ממש, אבל ממש חם. כולם סביבנו עברו למוד קיץ: הקופאיות בסופר עומדות ומנפנפות במגזינים שליד הקופה בשביל הבריזה, הילדים בווילג' מבלים את אחר הצהרים בבריכות מים על הדשא, נושא השיחה המרכזי הוא החום, עברנו להסתובב בקצר, ומורן אפילו קנתה מאוורר (הדירות לא ממוזגות).
אתמול היה כל כך חם שלא יכולתי לצאת להליכה היומית שלי, ובמקום זה ישבתי במרפסת בצל, עם כוס אייס-קפה וספר. עד כדי כך. מה שכן, אני עדיין מודעת לכך שפשוט התרגלתי לטוב... עם קצת מאמץ אני עדיין זוכרת די טוב את החום התל אביבי המעיק, על כל 95% הלחות שבו...
אז כמה חם? היום יהיו 32 מעלות צלזיוס. כמעט שיא חום לעונה.
אתמול היתה מסיבת יום הולדת בסגנון קצת שונה מהרגיל. התבקשנו להגיע לדירה של אליס ואליוט בתשע בערב בדיוק, בבגדים נוחים, ולהביא את המפתחות של הרכב. התוכניות המדוייקות לערב נשמרו בסודיות רבה, כך שלא ידענו במה מדובר עד שהגענו למסיבה עצמה.
התברר שאנחנו עומדים לשחק משחק בסגנון "חפש את המטמון"/"רצים לדירה"/"המירוץ למליון". חולקנו לקבוצות (בני זוג לא הורשו להיות באותה קבוצה), כל קבוצה קיבלה שקית חומה, בלון ושני דפי משימות, כשלכל משימה יש ניקוד. המטרה: לבצע כמה שיותר משימות ולתעד אותן בוידאו. משימה לדוגמה: לאסוף שלוש קופסאות גפרורים משלושה בארים שונים (משימה שהתבררה ככמעט בלתי אפשרית, כי אסור לעשן בבארים!).
חוויות מהערב יש הרבה, אבל בקצרה רק אומר שהבהלנו שוטר כהוגן באחת המשימות, מה שהביא אותו לנזוף בנו בכעס באמצע הרחוב, שיעורי היוגה שנהגתי להשתתף בהם השתלמו כשהתבקשתי לעשות עמידת ראש, ושוטר ערך חיפוש על גופו של אמיר...
הקבוצה שלי: אני, פיני, אליוט וקורי.
אליוט קורא את המשימות בקול, תוך כדי נסיעה כדי לחסוך בזמן:
פיני הופכת את אליוט למוהיקני...
פיני מאכילה שומר בבאר בשלושה מרשמלו תוך שלוש שניות:
הקבוצה שלי עושה "Mission Impossible" בדראגסטור המקומי:
אני עושה עמידת ראש. הוידאו קצת עקום (לא אני צילמתי!), אבל זאת ההוכחה היחידה שיש לי...
הצלחנו לשכנע זר גמור לשבת על שולחן בבאר ולשיר לנו שיר...
וקצת חוויות מהקבוצה של אמיר -
כאן אמיר נמצא בתוך עץ (זה לא תחביב חדש שלו, אלא אחת המשימות):
אמיר עובר חיפוש גופני ע"י השומר של טרגט (לא שוטר אמיתי, אבל יודע את העבודה):
מורן נהנית מאכילת המבורגר שבמקום לחמניה הוא עטוף בחסה. יש חיה כזאת, מסתבר.
האוניברסיטה מנסה למשוך אנשים להצטרף לשורותיה. היום התקיים יום פתוח, בו האוניברסיטה הציגה את כל מסלולי הלימוד האפשריים בה, כמו גם את הבניינים, הספריות, המגורים והמדשאות שבה. החלק היפה ביותר ביום, כמו תמיד, היה לראות את התזמורת של האוניברסיטה מנגנת, שרה, רוקדת ומשתטה. אה כן, וגם המעודדות היו.
אמא של דיוויד וחברתה שילה באו לביקור, וכמו כל מבקר שמגיע לסביבה, גם הן זכו לסיור טעימות יין חינמי בארץ היין. הוזמנתי להצטרף, ונעניתי ברצון. אחרי הכל, מה יכול להיות טוב יותר מסיבוב טעימות יין ביום שישי חמים ויפה?
התחלנו בטעימות שמפניה במקום הקבוע, והחביב עלי ביותר: Korbel. משם המשכנו ליקב נוסף, עשינו פיקניק בחיק הטבע, ונסענו לעיירה Healdsburg, בה טעמנו עוד יינות, וגם - שתינו את הקפה הגרוע ביותר בעולם. קפה עם חלב אגוזים במקום חלב רגיל. פשוט דוחה. והם עוד מעיזים לכתוב על הספל: "?What are you grateful for"... בטח לא על הקפה.
מתקשה לבחור איזה שמפניה לטעום. ככה זה כשהכל טעים!
טועמים יינות ביקב Moshin:
זה המקום בו אכלנו צהרים. מאחורי הבניין מסתתר אגם קטן עם ברווזים, דשא, ושולחנות פיקניק.
כדי לכפר על שבוע ללא הליכות לים ויותר מדי ארוחות חג, החלטנו, דיוויד ואני, לצאת לטיול שכולל הליכה רצינית. ארזנו תיק, מים וארוחת צהרים (טוב נו, דיוויד ארז, אני רק הבאתי מים), לקחנו את האוטו והדרמנו כשעה נסיעה לפארק שנקרא Ohlone Regional Wilderness. המסלול שבחרנו באורך 18 ק"מ וכולל טיפוס לשתי פסגות (1300 מטר) ומפלים. הפארק יפהפה, הרים ירוקים, פרחי בר של אביב, ציפורים, פרפרים, ואפילו צבאים. היה קשה, מאמץ, ושווה כל צעד.
מי שמתגורר מחוץ לישראל חוגג את ליל הסדר יומיים ברצף, שני לילות סדר, אחד במועד הרגיל ואחד בערב שאחריו. המטרה, כנראה, שמי שגר בגולה יזכור יותר טוב את סיפור יציאת מצרים. אולי זה יחזיר אותו לארץ.
אתמול חגגנו עם המשפחה של אמיר. לראשונה בחיי בישלתי ארוחת ליל סדר לתשעה אנשים (גם בת הדודה של אמיר מלוס אנג'לס, ושגיא ומורן היו), החל ממרק עם קניידלך וכלה בעוגה כשרה לפסח.
סביב שולחן הסדר:
ההורים:
האחים:
וכוכב הערב - Rock Band:
הערב חגגנו עם ה-Jewish Business Club בשיתוף עם הפקולטה למשפטים, בחדר הרצאות יפה באוניברסיטה. ישבנו בשולחן עם חברינו הישראלים, קראנו בהגדה (בגרסא מקוצרת להחריד! אין בה שום חלק מסיפור יציאת מצרים!), שתינו יין ואכלנו. השאלה שנותרה היא מה קורה פה בחג שני של פסח?...
ענת ושאולי:
לוגן, הילד היחיד בארוע, עם הוריו לורן ואוון:
נשיא ה-Jewish Business Club (שגיא) ואשת הנשיא (מורן):
בפעם הבאה ננסה להכניס את כולם לבית שלנו. או שלא.
תהיתם עד כמה יכולה ההגדה להיות קצרה? הנה דוגמה. זה השיר דיינו. שלושה משפטים וסוגרים עניין. אני מוכנה לשלוח עותק למי שרוצה :)
