אוכל ונוף

מסתבר שאוכל מאד משפיע על מצב הרוח. לפחות עלי הוא משפיע. אם האוכל טוב, הכל יותר טוב... והנה דוגמה:

רואים כמה אני מרוצה? הגרילר הקטן הזה עם הבשרים העשויים בדיוק במידה עושים מצב רוח טוב.

אתמול הסתובבנו ברכבנו השכור בכל האזור הסובב את ברילוצ'ה, עלינו על כל הר, וביקרנו בכל תצפית. המקום מדהים... שמיים כחולים, הרים, אגמים, איים.
התחלנו בביקור במלון שאו-שאו (Llao-Llao):

זה מלון יוקרה מפורסם, הממוקם על אי באחד האגמים. הגענו עם האוטו עד הש"ג שאמר שאי אפשר להכנס. שאלנו אם אין קפיטריה במלון לארוחת צהריים (אפילו שבוקר), והוא ענה שהיא סגורה וסימן לנו להסתובב. כדי להסתובב היינו צריכים להכנס לחניון ולצאת, אבל כבר היינו בחניון, אז לא נחנה וננסה להכנס בכל זאת? ברור שכן! הגענו לשומר בכניסה וביקשנו שידריך אותנו לקפיטריה. הוא הוביל אותנו לכניסה ונכנס לבדוק אם אפשר. הוא קיבל אישור, ואנחנו קיבלנו שולחן משקיף לנוף והרגשנו הכי ישראלים שאפשר...

לקינוח, עשינו פיקניק קטן על הדשא של המלון - דובדבנים ושוקולד הולכים טוב עם קצת דשא ונוף:

~ ~ ~

אחת ההמלצות שקיבלנו מחברינו הארגנטינאים היא להגיע ביום ראשון עד שעות הצהרים למושבה שוויצרית קטנטנה ליד ברילוצ'ה, שם מכינים Curantos, שזו ארוחת בשר וירקות שורש שקוברים באדמה ומעל הכל מדליקים מדורה. זה מתבשל ככה כמה זמן עד שהאוכל מוכן. הגענו קצת מאוחר, אבל בדיוק בזמן כדי לקנות את המנה האחרונה שנשארה.

זה מה שקיבלנו: 2 סוגים של צ'וריסו, סטייק, עוף, צלעות, תפוח אדמה ובטטה, גזר, שתי לחמניות וסלט עגבניות ובצל קטן.

ערכנו פיקניק על הדשא:

היה מגעיל מאד. לא הצלחנו לאכול כמעט כלום. רק הסלט היה טעים. חבל שלא צילמתי גם תמונה של אמיר אחרי הארוחה, כבר לא מחייך...

מצב הרוח ירד, אבל למזלנו, הנופים המשיכו לפצות.

מנוחה נכונה

הברך של אמיר משתפרת, ואנחנו ממשיכים לנוח, כדי שתמשיך להשתפר. לנוח זה כיף! אנחנו אוכלים המון סטייקים, שותים בקבוק יין אחד ביום ולפעמים גם ליטר בירה, ישנים בצהרים ומטיילים בכל מקום שאפשר לטייל בו כמעט בלי ללכת... היום עלינו לתצפית יפהפיה על האגמים המקיפים את ברילוצ'ה.

אתמול בערב אכלנו במסעדה הנחשבת ביותר בעיר. חיכינו שלושת רבעי שעה בתור לשולחן.

אמיר נהנה מהסטייק והיין (את ההנאה מהצ'וריסו והצ'יפס לא תיעדנו):

אני נהנית מגלידה עם ריבת חלב ופטל:

ואלה תמונות מהיום. התצפית מ-Cerro Campanario:

אני בתוך גלויה:

אמיר במרפסת:

זיקוקים, פינגווינים ועיר וולשית אחת

בערב הסילבסטר הבעלים של המלון שלנו השאירה אותנו לבד במלון, עם ארוחת בוקר במקרר ומפתח לדלת הראשית. היא הזהירה אותנו שמסעדות יגבו מחירים יקרים במיוחד על ארוחות ערב ושהסופרמרקט נסגר בשש, וציידה אותנו בשמות של בארים בסביבה בהם נוכל לחגוג את השנה החדשה. כיוון שהושארנו לגמרי לבד במלון, שעת הצ'ק אאוט שלנו לא נאכפה, והחדר נשאר לרשותנו כמה שרק נרצה. הלכנו לסופר, בישלנו לעצמנו ארוחת ערב, שתינו בקבוק יין, ויצאנו לחפש באר לחגוג בו. השעה היתה 23:15 ואחרי חצי שעה של חיפושים כושלים (כל המקומות היו סגורים) חזרנו מובסים למלון. בחצות בדיוק, התחילו פיצוצים. כבר לא התחשק לנו לצאת, אבל מהחלון ראינו שכל העיר סביבנו מוארת - מכל חצר של בית נורו זיקוקים! ככה חוגגים? נו באמת... שמנו אטמי אזניים והלכנו לישון.

אתמול נסענו לשמורת הפינגווינים הגדולה ביותר בדרום אמריקה - Punta Tombo. חיים בה כחצי מליון פינגווינים מתוקים. הסתובבנו בינהם, צפינו בקינים שלהם ובצעדות שלהם לים וחזרה. היה מקסים.

שמורה ענקית (תלחצו על התמונות להגדלה):

פינגווין בחליפה:

משהו מעניין מימין?

גוזלים:

נכנסים ויוצאים:

אנחנו והם:

אחרי הסיור נסענו ל-Gaiman, עיר של וולשים. ב-1865 הגיעו הוולשים לאזור Chubut בפטגוניה והתיישבו בו. הם הקימו את העיר היפהפיה הזו וחיים בה עד היום עם שמירה על המסורת והשפה הוולשית. בבית תה מקומי שתינו תה עם חלב וטעמנו המון סוגים של עוגות, סקונס וריבות, וטיילנו בעיירה לצפות בבית הדואר הראשון, תחנת הרכבת, ובתים עתיקים.

הוולשים נמוכים:

תה והמון עוגות (זו מנה לאחד, מזל שחלקנו):

אחרי:

בית הדואר הישן, בנוי מפח כמו בית וולשי מסורתי:

בית הספר עם כיתוב וולשי שאומר "השכלה היא הלחם של הרוח" או משהו כזה:

סתם בית וולשי עתיק:

~ ~ ~

היום, אחרי 15 שעות נסיעה ארוכות בהן גילינו שלהבדיל מהכושר הגופני שלנו, דווקא כושר השינה שלנו מתפתח יפה כאן, הגענו לברילוצ'ה, בירת המטיילים בפטגוניה. שוב, יש פה המון ישראלים, וניתן לזהות אותם מאד בקלות - כל הבנים הישראלים מסתובבים עם שיער ארוך של אחרי צבא וקשת בשיער...