אחרי שנים של "רצון" סוף סוף הגיע ה"צורך" במכונת קפה חדשה ומשוכללת... קבלו את סילביה היפהפיה ובן זוגה וריו (טוחן הקפה) היפה לא פחות. ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת להתאמן על הרוזטה שלי.
החלון הגדול בסלון שלנו משקיף אל Mount Rainier היפהפה ובכל יום סיאטלי בהיר מספיק אפשר לשבת על הספה בסלון ולהנות מהנוף. לפני שנתיים נסענו אל ההר ובסוף השבוע האחרון הגיע הזמן לביקור חוזר. ארזנו ליומיים, נפגשנו עם משפחת בר בנקודת ציון משמעותית בדרך (איקאה, מי לא יודע איפה היא?) ויצאנו לדרך.
לצערנו כבר בעצירה הראשונה להתמתחות (בכל זאת, נסיעה של שעתיים וחצי) איבדנו את משפחת בר ובגלל שאין רשת סלולרית באזור נפגשנו שוב רק בערב במלון.
עצירה לחילוץ עצמות בדרך:
עשינו מסלול קצר ב-Paradise ונהננו משמיים כחולים ונוף עוצר נשימה. המסלולים היו עמוסים במטיילים - ככה זה כשהעונה הטובה לביקור נמשכת בדיוק חודשיים בשנה.
ביום השני למדנו לקח ונסענו בטור עם משפחת בר (וגם לקחנו את יעלי המתוקה איתנו כבת ערובה). נסענו ל-Sunrise, אזור מקסים אחר של הפארק, ושוב נהננו ממזג אויר מושלם. כמה מזל צריך כדי לקבל יומיים כאלה! (לראייה, למחרת ירד גשם כל היום).
עצירה לנשנושים:
עשינו מסלול הליכה שטיפס למצוק ואם שקלנו לעצור בדרך למעלה, אינספור היתושים שליוו אותנו עזרו לנו להחליט להמשיך ללכת... אמיר ואני (עדיין) עקוצים לחלוטין ומתגרדים.
דני עם יעלי ואורי, בדרך למעלה.
משפחת בר בהרכב מלא (איזה כיף שאתם פה!)
ותמונה אחרונה להיום עם ההר:
בונוס נוסף לעונת הטיולים הקצרה בשמורה: הפריחה באוגוסט בשיאה. מרבדים של פרחי בר בכל מקום - פשוט מדהים.
על הסופ"ש מנקודת מבטה של מיכל תוכלו לקרוא כאן, כולל הסיפור הלא יאמן על השיכור ושוטה הכפר.
הכל התחיל לפני שנה, כשהצטערנו שלא הלכנו להופעה של Weezer בפסטיבל Bumbershoot (והצטערנו שכן הלכנו להופעה האיומה של בוב דילן). אז כדי לפצות את עצמנו על הטעות מאז, קנינו כרטיסים להופעה של Weezer שחזרו לסיאטל במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם.
הארוע, מן הסתם, דרש קצת התארגנות מוקדמת. לשמחתנו מיכל ודני התנדבו (או אולי נודבו?...) לשמור על אייל אז נסענו אליהם לרדמונד לפני המופע עם ציוד שלא יבייש גן ילדים (כאילו אין להם כל מה שצריך ויותר), פרקנו ילד אחד שנרדם שתי דקות לפני שהגענו, ויצאנו חזרה לסיאטל לעמוד בתור בכניסה לאולם. אין מקומות שמורים, והדלתות נפתחות בשבע בערב. הגענו בחמישה לשבע לתור ארוך ארוך שבדיוק בשבע התחיל להתקדם בקצב מהיר לכיוון הכניסה. תור מסודר להפליא, בלי דחיפות, בלי עקיפות, כולם נכנסים לפי סדר ההגעה, ואפילו יש (סוג של) בידוק בטחוני.
תפסנו מקומות ישיבה טובים וחיכינו. בשמונה אפס אפס עלתה להקת החימום לבמה. להפתעתנו הם היו די טובים! The Thermals. אחריהם חיכינו קצת ו-Weezer עלו לבמה. בלי לומר מילה הם התחילו לשיר. די בהתחלה הם סיימו עם כל הלהיטים שלהם, ואחרי 40 דקות ירדו מהבמה והאור באולם נדלק. מסתבר שיש הפסקה. כן, הפסקה, באמצע מופע רוק. ומה עוד? כדי להעביר את זמן ההפסקה הציגו מצגת (!) עם תמונות וכתבות מראשית הדרך של הלהקה, ומישהו דיבר על כל שקופית ושקופית. כשזה נגמר הלהקה חזרה לנגן (עדיין בלי לומר מילה לקהל) וכעבור עוד 40 דקות הם השתחוו וירדו. בלי תודה, בלי שלום, בלי הדרן.
נסענו חזרה לרדמונד לאסוף את הילדון הישן עם כל הציוד שלו. נהנינו מאד, אבל יש סיכוי שאייל יותר נהנה :) תודה למשפחת בר!
מיה עושה בייביסיטינג (תמונות של מיכל):
בתור בכניסה לאולם ההופעות:
אמיר מדגים את הסמל של Weezer שכולם בקהל הכירו ועשו כל הזמן:
