האוטובוסים כאן נגישים לחלוטין לנכים, וכך גם ה-BART שהוא הרכבת המהירה לסן פרנסיסקו והסביבה. ברכבת זה יחסית קל להיות נגיש, כל מה שצריך (ויש!) זה מעלית לרציף, שהרציף יהיה בדיוק בגובה של הרכבת, ושיהיה בכל קרון מקום מיועד לכסאות גלגלים. באמת פשוט. אז למה אצלנו אין?
באוטובוסים זה כבר סיפור אחר. בכל האוטובוסים כאן יש מקום לפחות לשני כסאות גלגלים לפחות. כשנכה רוצה לעלות לאוטובוס הנהג מחנה את האוטובוס בתחנה, מטה את האוטובוס בזוית ימינה לכיוון המדרכה (כן, באמת!), פותח מסוע מיוחד שמחבר בין האוטובוס למדרכה, ממתין שהנכה יעלה, וחוגר אותו בחגורת בטיחות. אח"כ הוא מחזיר את המסוע למקומו ואפשר לצאת לדרך. התהליך הזה, אגב, חוזר על עצמו גם את עולה לאוטובוס אדם מבוגר עם מקל הליכה או עיוור. פשוט ומדהים.
המודעות לזיהום אויר וחסכון בדלק מאד גבוהה. מאז שהדלק התייקר קרתה כאן מהפכה של ממש. המון אנשים רוכבים על אופניים, הם יכולים לעלות עם האופניים ל-BART ויש מקום מיוחד לאופניים בחלק הקדמי של כל האוטובוסים (ראו סרט הדרכה כאן). ואם פעם האמריקאים אהבו מכוניות אמריקאיות ומיני ואן זוללי דלק, הרי שהיום המכוניות הנפוצות ביותר על הכביש הן מכוניות יפניות חסכוניות, ובמיוחד טויוטה והונדה (לפי הערכה שלנו, כל רכב שני הוא טויוטה וכל רכב רביעי הוא הונדה). רכב עם נפח מנוע של עד 2.4L נחשב פה חסכוני, ומכוניות גדולות יותר עומדות זמן רב למכירה במחירים מצחיקים.
כיוון שטויוטה והונדה כל כך נפוצות כאן, הן נחטפות ברגע שבעליהן מחליט למכור, ולכן הן גם מאד יקרות יחסית לשאר המכוניות. טויוטה קורולה שנת 2005, בלי חלונות חשמליים, בלי נעילה מרכזית, עם ארבעה בעלים קודמים ו-50,000 מייל יכולה להמכר תוך יום ב-12,500$. אחרי חיפושים מאומצים, מצאנו לנו פורד פוקוס חמודה מאותה שנה, מאובזרת בחלונות חשמליים ונעילה מרכזית ואפילו ב-cruise control, בחמשת אלפים דולר פחות. ולמרות הנוחות והיתרונות שיש בתחבורה הציבורית, עם רכב החיים הרבה יותר פשוטים...
הפוקוס שלנו:
וזה המספר של החנייה שלנו. כמה סימלי :)
וכדי שתראו שאנחנו גם מבלים, הנה תמונה של union square בסן פרנסיסקו, ותמונות שלנו בבתי קפה (שימו לב לגודל של הקפה. אם שותים הכל, אפשר לדלג על ארוחה):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה