סוף שבוע בקנדה

ונקובר היא העיר הגדולה ביותר במדינת קולומביה הבריטית, שהיא כיום חלק מקנדה. קנדה גובלת במדינת וושינגטון בה אנחנו גרים לתקופת הקיץ, וכך יצא שבנסיעה של שלוש שעות ומעבר גבול אחד, נסענו לחו"ל לסוף שבוע.

מרגישים בכמה הבדלים בין המדינות כבר כשעוברים את הגבול. ההבדל הראשון והמשמעותי ביותר הוא שקנדה משתמשת בשיטת המדידה המטרית, מה שאומר שחזרנו לזמן קצר לשימוש בקילומטרים ומטרים, והבנו שוב עד כמה זה הרבה יותר טבעי וברור... הכבישים בדרך לונקובר לא ממש תואמים את הכבישים המהירים של ארה"ב, ומצאנו את עצמנו נוסעים הרבה יותר לאט והרבה יותר בפקקים מהצפוי. כיוון שהמדינה היתה בשליטה בריטית, רואים גם שאריות משם, כמו למשל, דגלי אנגליה מתנפנפים בכל מקום, קבוצה של הודים שמשחקים קריקט בפארק, פקיד הקבלה שלנו שהיה לו מבטא בריטי כבד, שטרות הדולר הקנדי שנושאים את דמותה של המלכה אליזבת השנייה, ואפילו הפיש-אנד-צ'יפס שאכלנו...

מעבר הגבול לקנדה דרש המתנה של 45 דקות, כך שהיה לי זמן לצאת מהרכב ולצלם את דגל קנדה המושקע שקיבל את פנינו:

כדי שכולם יתרגלו לרעיון שעוברים ממיילים לקילומטרים:

הגענו לעיר קצת לפני 12 בצהריים, למלון חמוד בדאונטאון. פקיד הקבלה אמר שלא יהיה לנו חדר לפני שלוש, אז החנינו את האוטו ויצאנו להסתובב בעיר. אחרי ארוחת צהרים במסעדה סינית וצעידה ברחובות, שכרנו אופניים וטיילנו שעתיים בסטנלי פארק, פארק ענק, עם גינות, חופים, יערות, אגמים, מגרשי ספורט, ושבילים להולכי רגל ואופניים.

מרינה, אחת מיני רבות:

דאונטאון ונקובר כפי שהוא נראה מסטנלי פארק:

שמיים כחולים, חם, חופש, ים... היינו חייבים גלידה.

אני והאופניים:

בפארק יש מגדלור מרובע! בתור חובבת מגדלורים - זה באמת מרגש.

אחד האגמים בפארק, מכוסה כולו בצמחיית מים פורחת:

מטוס-ים! קטן, מהיר, ועושה הרבה רעש, אבל ממריא ונוחת על המים. והכי מלהיב: בשבוע הבא אמיר ואני נטוס בכזה!

אוקיי, לארוחת הערב, אחרי התלבטויות ארוכות והמתנה של 45 דקות בתור, החלטנו ללכת על אכול-כפי-יכולתך סושי. זו היתה החלטה מצויינת. קיבלנו דפים קטנים ועפרון קטן, ושני מושבים על הבר, והתבקשנו למלא כמה יחידות אנחנו רוצים מכל דבר. ולא רק סושי, אלא מכל מה שיש בתפריט (סלטים יפניים, אגדשי טופו, ברביקיו קוריאני, כמה סוגי גיוזה, טמפורה, וכו'). זו היתה הזדמנות מצויינת לטעום דברים שעוד לא טעמנו, ואכן עשינו זאת למרות שכבר התפוצצנו מרוב סושי. בכל זאת, אכול כפי יכולתך...

זו מנת הסשימי שהזמנו לפתיחה. יאמי!