בנות + יין = ?

בשבת האחרונה, עם עוד 89 בנות, נסעתי לטיול טעימות בנאפה. הבנות כולן הן סטודנטיות ב-Haas או פרטנריות של סטודנטים, והטיול הוא חלק מהפעילויות שמציע הקלאב Women in Leadership, בו חברות אך ורק בנות. בתשע וחצי בבוקר, עם בייגל עם גבינת שמנת ביד אחת וכוס מימוזה בשניה, יצאנו בשני אוטובוסים לכיוון היעד הראשון, Clos Pegase, יקב גדול ומרשים.

לצערי, אז התברר שמתוכננת פעילות גיבוש חברתי בין הבנות (כדי שנכיר זו את זו טוב יותר, בלה בלה...). לשמחתי, דפנה הסכימה להצטרף לטיול, וכך לא הייתי צריכה להפעיל את קסמיי ולנסות להתגבש, ויכולתי להתרכז ביין. והיה הרבה יין... אז צפינו בפעילות הגיבוש מהצד, עם כוס שרדונה מעולה ביד. במיוחד כשכל כך חם (ארבעים מעלות!), מה רע בסתם לשבת בצל עם כוס יין צונן?

הפעילות החברתית נמשכה המון זמן, כך שדפנה ואני זכינו לדי הרבה זמן לנוח בצל ולשתות. אחר כך היתה ארוחת צהרים טעימה, עם סטייק, תפוחי אדמה, אורז וסלט, ואחריה, כמה מוזר, הגישו גם קפה. בשלב הזה הייתי מלאה, מבושמת ומוכנה ליקב הבא.

נכנסנו לאוטובוסים ונסענו חצי שעה ליקב הבא, שלצערי בגלל עודף אלכוהול בדם, אני לא זוכרת את שמו (אבל לזכותו יאמר שהיו בו יינות מאד טעימים!). ביקב הזה ישבנו כולנו באולם גדול, כל אחת קיבלה צלחת עם תבלינים (מלח, סוכר, פפריקה) ומיני מאכלים אחרים (אגוזי מלך, פטריות שמפיניון, פופקורן), ולמדנו להתאים יין לאוכל. איך? הנה דוגמה: לוקחים לגימה של יין ו"מעבדים" את הטעם. מיד אחר כך מלקקים פופקורן אחד, טובלים במלח, אוכלים, ושוב לוקחים לגימה של יין. אז מנתחים את השפעת המליחות בפה על טעם היין (היין משתבח! נסו בעצמכם). הניסוי היה חוויתי ומלמד ובעיקר, כלל הרבה יין...

הדרך ליקב הבא היתה ארוכה בהרבה, לחבל סונומה, ובסופה הגענו ליקב Imagery. גם פה היו יינות מצויינים, ופה התרכזנו בעיקר בטעימות עצמן ולא במשחקי חברה. אחרי כמה כוסות של יין אדום כבר לא יכולתי לראות יין. בדיוק אז בתזמון מושלם הגישו את ארוחת הערב: שלוש מנות בליווי יין לכל מנה, ואחריה עלינו על האוטובוסים ונסענו הביתה.

מסקנות:
- כל מה שאני צריכה בטיול טעימות יין זה שיתנו לי לטעום יין. אוכל זה נחמד. פעילות חברתית - לא ולא.
- אחרי יקב אחד מיציתי והייתי מוכנה לחזור הביתה. אחרי השני בטח ובטח.
- בנות + יין = רעש! לשבת באוטובוס היה ממש כמו לשבת בלול תרנגולות.

בוקר טוב מתחיל במימוזה (שמפניה ומיץ תפוזים):

היקב הראשון:

הפעילות החברתית היתה לדוש ענבים בגיגית ולייצר מיץ:

ככה לומדים להתאים יין לאוכל:

ותודה לדפנה, על החברה, על התמונות, ועל ההשראה!

יתרונות של אמריקאים...

...הם זוכים לראות את הסדרות שהם אוהבים מיד כשמתחילה העונה. לא צריך לחכות, יש פרומואים בטלויזיה ושלטי חוצות, יש תאריך, וזהו. זה בטלויזיה. בשנה האחרונה השלמתי חוסרים בסדרה אחת לפחות: האנטומיה של גריי. ממש לפני שבועיים צפיתי בפרק האחרון של העונה החמישית, בעיתוי מושלם לקראת הפרק הראשון (והשני) של העונה השישית ששודר הערב.

מורן, בתור אוהדת שרופה של הסדרה, הזמינה את כל הבנות לצפות איתה (ועם שגיא!) בפרקים הראשונים. זה התחיל כמו כל ערב בנות, באוכל ודיבורים, שכמובן המשיכו בכל הפסקת פרסומות, אך במהלך הצפייה בסדרה עצמה מורן לא רק אסרה עלינו לדבר זו עם זו, אלא גם לענות לטלפונים!

קצת לפני, עדיין אוכלות:
מרוכזות עם טירמיסו:

חג שני

בשנה שעברה חגגנו את כל החגים היהודים עם כל חברינו, הסברנו על מנהגי החג ואכלנו את האוכל המסורתי. השנה קצת התלבטנו אם לארגן ארוחה חגיגית רבת משתתפים באותו סגנון, ואם בכלל. בסך הכל, חברינו כבר חוו את החוויה, ואנחנו לא רוצים להעיק... וגם, אנחנו מבקשים מכולם לבשל לכבוד הארוע, וזה עול נוסף. להפתעתנו, כמה חברים שלנו (דווקא לא יהודים!) פנו אלינו קצת לפני החג ושאלו אם אנחנו מארגנים ארוחה השנה, אם הם יכולים להזמין עוד אנשים, אם יהיו עוד פעם הקציצות דגים האלה. אז החלטנו שיש ביקוש וקבענו תאריך.

הפעם הזמנו לצורך העניין את ה-crossroad room בווילג', שהוא חדר מיועד לארועים. מחג לחג קבוצת החברים גדלה, וכבר אין מקום לארח את כולם אצלנו בבית. ביום ראשון בערב, באיחור של יומיים מהתאריך המקורי, התאספנו כארבעים איש לבושים חגיגי לחגוג את ראש השנה. שאולי קיבל על עצמו שוב את מטלת ההסברה, וסיפר על החג ומאפייניו בחן רב. אכלנו תפוח בדבש ורימון (הפעם לא הכנתי גפילטע פיש), שתינו המון יין, ואכלנו ואכלנו ואכלנו...

מוכנים לשלב האוכל, סביב שני שולחנות ארוכים מאד:

שאולי, תפוח, דבש:

התור לבופה:

שנה טובה!

כמו בשנה שעברה, גם השנה נחגוג בשתי ארוחות חג. הראשונה הסתיימה ממש עכשיו - ארוחה קטנה אצלנו בבית, עם משפחתו של אמיר מבוסטון (ולוס אנג'לס). רימון, תפוח בדבש, דג, עוף ואורז...כמיטב המסורת.

ביום ראשון נחגוג עם החברים, הפעם לא בביתנו מפאת חוסר מקום, אלא בחדר מיועד לארועים בווילג'. צפו לדיווחים.

שולחן ערוך:

משפחת פלאט ואמיר בשלב הקפה:

מעכלים:

שנה טובה וחג שמח!

Hot Fuss

אתמול הלכנו בפעם הראשונה (מאז שעברנו לארה"ב) לקונצרט רוק. הלהקה שנבחרה היא החביבה עלי ביותר בזמן האחרון, The Killers! המופע נערך באמפיתאטרון במרחק 45 דקות נסיעה, השערים נפתחו בשש וחצי בערב, ובערך אז הגענו למקום, מצאנו חנייה, פגשנו חברים ומצאנו לנו פינה על הדשא בה פרסנו שתי שמיכות והתמקמנו עד תחילת המופע. עם שמיכה על הדשא, סנדוויצ'ים מהבית, ובשעה כל כך מוקדמת, הרגשנו קצת זקנים בשביל מופע רוק, אבל ככה זה עובד פה.

להקת החימום הראשונה והלא מזוהה עלתה בשבע וחצי, ניגנה כמה שירים, אף אחד לא ממש התייחס (כולם נשארו לשכב על הדשא), והם ירדו די מהר. להקת החימום השנייה, New York Dolls, היתה כבר יותר רצינית, וכמה אנשים אפילו קמו לכבודם, הריעו ורקדו. אמיר ושאר החברים חשבו שהם לא כל כך טובים, אבל אני נהניתי, במיוחד מהשיר הזה והזה.

קצת אחר כך החשיכו את המקום לחלוטין, כל אורות הבמה המשוכללים ופלאי הפירוטכניקה הופעלו, והקילרס עלו לבמה. הקהל כולו קם מרביצתו על הדשא ונעמד על רגליו, גם אנחנו. והם לא אכזבו...הם פתחו את ההופעה עם ארבעת השירים האהובים עלי ביותר, ברצף, וקנו אותי כבר בהתחלה :)

שלט בכניסה לאמפיתאטרון. עשינו את כל מה שכתוב:

פיונה ודן:

דן, האנה, דיוויד, וחבריהם שמבקרים מאנגליה:

פלאי הפירוטכניקה:

וכמה טוב שיש מסכים:

-----
נ.ב. ארבעת השירים של הקילרס האהובים עלי ביותר, הם:
Human
Spaceman
For Reasons Unknown
Bones

הענקים, שני ברי מזל, וגיבור אחד

האנה קיבלה מ-Chevron, המקום בו היא עבדה בקיץ, ארבעה כרטיסי VIP למשחק בייסבול של ה-Giants. שמחנו להצטרף. אחרי הכל, מתי בפעם האחרונה היינו VIP? כרטיסי ה-VIP סיפקו לנו לא רק חניה חינם בחניון הקרוב ביותר לאצטדיון, אלא גם מקומות ישיבה ביציע שממנו אפשר ממש להרגיש את המשחק. ישבנו בשורה רביעית, ממש מאחורי החובט אבל טיפה מהצד, מקום ממנו אפשר לראות הכל ולהבין הכל, כולל את הבעות הפנים של השחקנים.

כמה תובנות וחוויות מהמשחק:

1. השחקן השמן ביותר של ה-Giants הוא גם השחקן הטוב ביותר שלהם, והוא מסוגל לרוץ, ומהר.

2. השחקן הכי צעיר ב-Giants התרגש מאד במשחק הראשון שלו בקבוצה, שבמקרה, היה המשחק בו צפינו. הילד בן 20, פספס את כל ההזדמנויות שלו לחבוט, פרט לאחת שהסתיימה בחוץ. בתור זורק הוא דווקא אחלה.

3. המשחקים שמשחקים עם הקהל בהפסקות משתפרים מפעם לפעם. בהפסקה אחת המצלמה נעצרה על זוגות מהקהל והם נדרשו להתנשק. היה משעשע לראות גם כמה לא-ממש-זוגות עומדים בפני דרישת הקהל. בהפסקה אחרת המצלמה נעצרה על אנשים בודדים שהתבקשו לרקוד, וכולם שתפו פעולה ואכן רקדו.

4. בהפסקת המתיחות (שנערכת באופן מסורתי בכל משחק בייסבול, בסוף ה-Inning השביעי), לא הסתפקו הפעם בהשמעת שיר הבייסבול הקבוע. במקום השיר המוקלט המצלמה התכוונה לאדם אחד בקהל, שאתם אמורים להכיר בתור מאט פארקמן מ-Heroes, והוא שר את השיר בחן רב.

5. לפני שנה כשהיינו במשחק של ה-Giants אכלנו באצטדיון צ'יפס עם שום (garlic fries בפירוש נשמע יותר טוב!). זכרנו אותו כל כך לטובה, שהחלטנו לפנק את עצמנו שוב. היה מאד טעים, אבל טעם השום לא עזב אותי יומיים אחר כך.

6. הקהל אוהב כדורי בייסבול. כל כדור שמגיע לקהל מוצא את עצמו בסופו של דבר בידיים של אדם אחד מאושר. יש על המגרש שחקן שתפקידו לאסוף את הכדורים שיצאו מכלל שימוש (בערך כל כדור שני, אחרי שחובטים בו) והוא השחקן הכי פופולרי במגרש. כולם מתחנפים, מחייכים, מנופפים אליו בתקווה שהוא ימסור את הכדור אליהם. ילדים בדרך כלל מצליחים לקבל ממנו כדור אחד לפחות. מבוגרים ממש לא.

7. לישיבה בשורה רביעית יש גם חסרונות. דיוויד ואני היינו מאד ברי מזל שהספקנו להתכופף ממש בזמן כדי להתחמק מכדור שנחבט שבריר שניה לפני וכוון ישר אלינו. הכדור עבר בין שני הראשים שלנו, ולצערנו מי שישבה בכסא מאחורינו לא היתה ברת מזל כמונו...אבל עדיין היה לה הרבה מזל. אחרי הארוע הזה, כשסיימתי לרעוד (באמת מפחיד), התרכזתי טוב טוב במשחק כדי לא לפספס אף כדור תועה.

8. ה"קמע" של ה-Giants אולי נועד לשעשע את הילדים, אבל הוא נוהג לעשות גם תנועות שלא בטוח שילדים צריכים לראות...

9. ואחרון - אפשר להנות גם כשהקבוצה שלך מפסידה.

הנה תמונות באדיבותו של דיוויד (המצלמה שלי בעונש על איכות תמונות ירודה, ונשארה בבית לנוח).

המגרש, כפי שנראה ממקומות הישיבה שלנו:

לא רחוק מהחובט:

הקמע מעודד:

זוג צופים מרוצים:

אנחנו והצ'יפס:

Home sweet home:

והפסקת המתיחות של מאט פארקמן:

שתי ערים בדרך

רינו, בירת ההימורים הצפונית של נוואדה, היא הרבה יותר עיר מקרסון סיטי, ויש בה כמה מלונות-קזינו נחמדים שביקרנו בהם היום בדרכנו חזרה הביתה. לא ממש וגאס, אבל גם לא מאד רחוק. לא-מהמרים שכמותנו, התחברנו יותר לחדרי המשחקים של הילדים: מירוץ שייחים על גמלים מפלסטיק שזזים על פי כמות הכדורים שהשחקנים קולעים; קליעת בובות של תרנגולות קשורות רגליים לתוך סירי מתכת שנעים במעגל... לא יאמן איזה משחקים המציאו.

בהמשך הדרך עצרנו לסיור קצת יותר מעמיק בסקרמנטו, בירת קליפורניה. זו עיר בירה! המרכז שלה אמנם היה קצת מת לטעמי (מעט מדי אנשים ברחובות), אבל עדיין, העיר יפה ונעים להסתובב בה ברגל. סיירנו בבניין הקפיטול, בו ראינו את חדר הישיבות של הסנאט, את משרדו של מושל קליפורניה שוורצנגר, ואת הפארק שסובב את הבניין, ובו מגדלים מעט מכל סוגי הצמחיה שיש בקליפורניה (מרשים!).

הקפיטול:

משרד בבנין הקפיטול, כפי שהשתמר מתחילת המאה:

משרד המושל, ארנולד שוורצנגר:

חדר הישיבות של הסנאט:

מהקפיטול צעדנו לכיוון העיר העתיקה, בה נערך היום ארוע שנתי, ובו "מחזירים את השעון לאחור" ומשחזרים בצורה משכנעת מאד את העיר העתיקה כפי שהיתה בשנת 1850. הארוע כלל אנשים מחופשים, כרכרות עם סוסים, רכבות עתיקות, מחזות רחוב, מופעי נגינה וריקודים, ועוד ועוד. מושקע ומקסים.

רחוב משוחזר עם סוס וכרכרה:

מופע רחוב:

מי יודע מהי בירת נוואדה?

לא, לא לאס וגאס, עיר ההימורים הגדולה והידועה.
גם לא רינו, עיר ההימורים הצפונית הקטנה אך עדיין מוכרת.
קרסון סיטי. קרסון סיטי, עיר שלא שמעתי עליה בחיים, היא עיר הבירה של נוואדה. הסיבה היחידה שהביאה אותנו לעיר היא שיש בה מבחר מרשים של מלונות זולים והיא קרובה ל-Lake Tahoe, וזה כנראה מה שמביא את רוב האנשים, כי יש בה רק שלושה בתי קזינו, ואף לא מלון מפואר אחד.

קרסון סיטי נראית במבט ראשון כמו עיירת רפאים פצפונת באמצע המדבר, אבל אם מתבוננים קצת יותר טוב (או נשארים בה שלושה לילות כמונו), מגלים שהיא בעצם עיר ממש חמודה, עם בתי קפה ספורים אך חביבים, ומבנים הסטוריים עתיקים. היום טיילנו בעיר במסלול הליכה הסטורי מעורר קנאה בבתים והרחובות היפהפיים של העיר התחתית. הנה מבחר בניינים, חלקם משמש היום כבנייני ממשלה, חלקם מבני ציבור וכנסיות, וחלקם בתים פרטיים של ברי מזל. לא שהייתי בוחרת לגור פה, אבל בכל זאת...

ואחרון חביב, ביתו של מושל מדינת נוואדה:

בעיר יש גם מוזיאון רכבות מעניין, ובו כמה רכבות משופצות, ושתי רכבות עתיקות יפהפיות שעדיין נוסעות. אחת מהן נוסעת כל יום כל היום במסלול היקפי קצר כחלק מהאטרקציות של המוזיאון. השניה יוצאת לסיבוב דאווין פעם בשנה, ביום העצמאות של אמריקה, כדי להראות שגם רכבת בת 150 שנה שעובדת על קיטור יכולה עדיין לנסוע.

נונסטופ:

פעם בשנה:

נופש באגם

כמו שהייתם מצפים מאתר סקי, קר ב-Lake Tahoe. גם בקיץ, מסתבר. בגובה 1900 מטר מעל פני הים, גם כששלג לא נראה באופק, גם כשהשמש זורחת והשמים כחולים, עדיין, רוח קרה מנשבת פה כל שעות היום, ולנו, שמנסים להשמר מהשמש ולשהות רק באזורים מוצלים, כל הזמן קר. אבל זה לא מפריע לנו להנות. באנו לסוף שבוע ארוך של מנוחה ונופש, ואנחנו מנצלים אותו כיאות. נסענו מסביב לאגם, עצרנו במיליון נקודות תצפית, עשינו מסלולי הליכה קצרים, ורבצנו בים (בצל, כמובן). אפילו הצלחנו להכנס למים הקפואים!

Lake Tahoe הוא הגדול ביותר באמריקה הצפונית, והוא השני בעומקו (אחרי Crater Lake). הוא מוקף ברכס הרי הסיירה-נוואדה וחוצה שתי מדינות: קליפורניה ממערב ונוואדה ממזרח. מזכיר קצת את הכנרת שלנו...

כחול וירוק:

חוף קטנטן שמצאנו בדרך:

סלעים. כנרת, כבר אמרתי?

משקיפים על Emerald Bay:

ההרים שסביב:

נקי, צלול, קפוא:

החוף היפה ביותר שמצאנו: Sand Harbor, נוואדה:

אנחנו בצל. רואים שקר? קצת אחר כך נשברנו, לבשנו ארוך (גם חולצות!), ועברנו לשמש...