המכולה, שעשתה את דרכה בים וביבשה במשך ארבעה חודשים, סוף סוף הגיעה!
שלחנו אותה, שלושה זוגות יחד, באמצע יולי. לאחר בירורים מקיפים, השוואות מחירים ושיחות עם המון "חאפרים", בחרנו לשלוח את הכבודה שלנו בחברת אינטרמוברס. כל החברות הציעו את אותה הצעה פחות או יותר, בכולן זמן ההגעה המשוער לברקלי היה 6-8 שבועות, וכולן ביקשו אותו סדר גודל של מחירים. בחרנו באינטרמוברס כי גבי, האדם עמו היינו בקשר מטעם החברה, נשמע הכי אמין מכולם. טעינו, ובגדול. בארבעת החודשים האחרונים כל נסיונותינו לאתר את מיקום המכולה ולקבל הערכת זמן להגעתה נחלו כשלון חרוץ. העבירו אותנו מאחד לשני, לא החזירו טלפונים, ולא סיפקו תשובות. אמיר מעולה במלחמות בטחנות רוח, אז מידי פעם הוא הצליח לקבל תשובות חלקיות. הינה סיפור תלאותיה המשוער, שהרכבנו יחד מאוסף של חצאי אמיתות:
המכולה (כנראה) יצאה מנמל אשדוד לנמל חיפה ומשם לפורט סעיד (כשאמיר שאל את הפקידה למה המכולה צריכה לעבור במצרים, הפקידה ענתה "היא לא במצרים, היא בפורט סעיד!". סיפור אמיתי). משם היא המשיכה (כנראה) לאיטליה, ולבסוף עשתה את דרכה לחוף המזרחי של ארה"ב. בשלב זה הועברנו לטיפול של חברה אחרת, אינפיניטי, שמתנהלת הרבה יותר טוב, ולכן מכאן אנחנו יודעים, ולא משערים, שהמכולה עוכבה במכס האמריקאי כשלושה שבועות כי הארגז שחברת אינטרמוברס הכניסה לתוכו את הכבודה שלנו התגלה כעשוי מעץ שלא טוהר, ואסור להכניסו לארה"ב. מקצועי מאד. מובן שהתשלום למכס והאפסנה בו הם עלינו. כשהמכולה שוחררה מהמכס היא עשתה את דרכה ברכבת לשיקגו ומשם ללוס אנג'לס. אז הועברנו לסוכן אחר, יובל, מחברה אחרת. לאחר הצקות רבות, הארגזים שלנו עשו את דרכם מלוס אנג'לס לעיר ליד ברקלי ממש בזמן שאנחנו עשינו את אותה דרך בדיוק (כל הדרך ניסינו לנחש איזה מהמשאיות שעקפנו היא המשאית "שלנו"). אז שוב הועברנו, הפעם למוביל, ברק, שסוף סוף התקשר להודיע מתי המשלוח יגיע אלינו...
אלה תמצית קורותיה של המכולה עד שהגיעה אלינו. חסכתי מכם הרבה פרטים מתישים ומעצבנים שהיו בדרך. אבל - זה לא נגמר בזה. אחת הקופסאות ששלחנו לא הגיעה, ובמקומה קיבלנו קופסה לא שלנו. מובן שפתחנו אותה (כדי לוודא, לא כדי להציץ), ומצאנו בה רק כמה ספרים של הטכניון על גאודזיה, והמון כלי עבודה. שום דבר מעניין. כעבור כמה שעות נראה שברק מצא את הקופסה הנעלמת, אבל בשביל קופסה אחת הוא לא יוציא משאית, אז אנחנו נצטרך להגיע אליו. בקיצור, הסיפור עוד לא ממש נגמר.
אה, ומה הפאנץ' ליין? מתברר שחברת אינטרמוברס היא בבעלותו של גבי, שהוא גם הבעלים של חברות נוספות ובינהן גם חברת גאמא שיפינג הידועה לשמצה, שמככבת בפורומים ואפילו היתה עליה כתבה שלילית מאד בכלבוטק...
כל זה לא מנע ממני את השמחה לראות את החפצים שלי שוב, אז הנה כמה תמונות. המשאית ותכולתה נפרקת אצל אלעד ודפנה:
שלחנו אותה, שלושה זוגות יחד, באמצע יולי. לאחר בירורים מקיפים, השוואות מחירים ושיחות עם המון "חאפרים", בחרנו לשלוח את הכבודה שלנו בחברת אינטרמוברס. כל החברות הציעו את אותה הצעה פחות או יותר, בכולן זמן ההגעה המשוער לברקלי היה 6-8 שבועות, וכולן ביקשו אותו סדר גודל של מחירים. בחרנו באינטרמוברס כי גבי, האדם עמו היינו בקשר מטעם החברה, נשמע הכי אמין מכולם. טעינו, ובגדול. בארבעת החודשים האחרונים כל נסיונותינו לאתר את מיקום המכולה ולקבל הערכת זמן להגעתה נחלו כשלון חרוץ. העבירו אותנו מאחד לשני, לא החזירו טלפונים, ולא סיפקו תשובות. אמיר מעולה במלחמות בטחנות רוח, אז מידי פעם הוא הצליח לקבל תשובות חלקיות. הינה סיפור תלאותיה המשוער, שהרכבנו יחד מאוסף של חצאי אמיתות:
המכולה (כנראה) יצאה מנמל אשדוד לנמל חיפה ומשם לפורט סעיד (כשאמיר שאל את הפקידה למה המכולה צריכה לעבור במצרים, הפקידה ענתה "היא לא במצרים, היא בפורט סעיד!". סיפור אמיתי). משם היא המשיכה (כנראה) לאיטליה, ולבסוף עשתה את דרכה לחוף המזרחי של ארה"ב. בשלב זה הועברנו לטיפול של חברה אחרת, אינפיניטי, שמתנהלת הרבה יותר טוב, ולכן מכאן אנחנו יודעים, ולא משערים, שהמכולה עוכבה במכס האמריקאי כשלושה שבועות כי הארגז שחברת אינטרמוברס הכניסה לתוכו את הכבודה שלנו התגלה כעשוי מעץ שלא טוהר, ואסור להכניסו לארה"ב. מקצועי מאד. מובן שהתשלום למכס והאפסנה בו הם עלינו. כשהמכולה שוחררה מהמכס היא עשתה את דרכה ברכבת לשיקגו ומשם ללוס אנג'לס. אז הועברנו לסוכן אחר, יובל, מחברה אחרת. לאחר הצקות רבות, הארגזים שלנו עשו את דרכם מלוס אנג'לס לעיר ליד ברקלי ממש בזמן שאנחנו עשינו את אותה דרך בדיוק (כל הדרך ניסינו לנחש איזה מהמשאיות שעקפנו היא המשאית "שלנו"). אז שוב הועברנו, הפעם למוביל, ברק, שסוף סוף התקשר להודיע מתי המשלוח יגיע אלינו...
אלה תמצית קורותיה של המכולה עד שהגיעה אלינו. חסכתי מכם הרבה פרטים מתישים ומעצבנים שהיו בדרך. אבל - זה לא נגמר בזה. אחת הקופסאות ששלחנו לא הגיעה, ובמקומה קיבלנו קופסה לא שלנו. מובן שפתחנו אותה (כדי לוודא, לא כדי להציץ), ומצאנו בה רק כמה ספרים של הטכניון על גאודזיה, והמון כלי עבודה. שום דבר מעניין. כעבור כמה שעות נראה שברק מצא את הקופסה הנעלמת, אבל בשביל קופסה אחת הוא לא יוציא משאית, אז אנחנו נצטרך להגיע אליו. בקיצור, הסיפור עוד לא ממש נגמר.
אה, ומה הפאנץ' ליין? מתברר שחברת אינטרמוברס היא בבעלותו של גבי, שהוא גם הבעלים של חברות נוספות ובינהן גם חברת גאמא שיפינג הידועה לשמצה, שמככבת בפורומים ואפילו היתה עליה כתבה שלילית מאד בכלבוטק...
כל זה לא מנע ממני את השמחה לראות את החפצים שלי שוב, אז הנה כמה תמונות. המשאית ותכולתה נפרקת אצל אלעד ודפנה:
לקראת סוף הפריקה:
תגובה 1:
אושר גדול!!
מזל טוב :)
הוסף רשומת תגובה