חזרנו היום מסוף שבוע מדהים ביוסמיטי. הפארק הקרוב לביתנו (4 שעות נסיעה) הוא גם אחד העמוסים ביותר במבקרים, ולכן כדי לעשות קמפינג בשטחו צריך להזמין מראש מקום לקמפינג. את ההזמנה רצוי לעשות חמישה חודשים מראש, כדי להבטיח מקום בחודשי התיירות העמוסים. וכך יצא שב-15 בנובמבר 2008, בשבע בבוקר (הזמן בו נפתחת מערכת ההזמנות עבור אפריל/מאי), הזמנתי לנו מקום לקמפינג בסופ"ש הזה. הבעיה היא שאי אפשר לחזות את מזג האויר כל כך הרבה זמן מראש, וכך יצא שנסענו לעשות קמפינג בימים הכי גשומים שהיו בחודשים האחרונים...
הזמנו את דיוויד והאנה להצטרף לחוויה (עוד לפני שידענו על הגשם הצפוי). השלמנו ציוד מחברים, תכננו ארוחות, עשינו קניות, העמסנו את האוטו עד אפס מקום (באמת!) ויצאנו לדרך. כבר בבוקר מוקדם התחיל הגשם. כשהגענו ליוסמיטי הבנו עד כמה המצב קשה, ואחרי כמה תצפיות על העמק, עברנו לשבת במקום חמים וסגור ולשתות שוקו (הבריטים שתו תה ודיברו על מזג האויר, כמו שצריך), ולדסקס את האפשרויות העומדות בפנינו. ברוב קולות הוחלט לדבוק בתכנית המקורית, לפתוח אוהלים ולהכין ארוחת ערב מעל למדורה.
כך עשינו. האוהלים הוקמו בגשם שוטף, המדורה סירבה להדלק אבל התעקשנו, הכנו המבורגרים על האש, בגשם, ללא כל מחסה, ואכלנו בעמידה, רטובים וקפואים. בערך בתשע בערב החלטנו שהגיע הזמן ללכת לישון, ואז גילינו שאוהל אחד לא ממש אטום למים...ליתר דיוק, גשם מטפטף פנימה ממש כמו שהוא מטפטף בחוץ, ובריכה קטנה נוצרה על המזרון המתנפח שהיה פרוס בו. בשל השעה המאוחרת והמצב הרטוב בו היינו, הוחלטה החלטה חפוזה לישון כולם באוהל אחד. מזל שהאוהל שלנו גדול מספיק. במקום מזרון מתנפח פרסנו שמיכות ושק"שים, עברנו לבגדים יבשים, והלכנו לישון צפופים צפופים.
אמיר קם ראשון, ספוג כולו ממים שבכל זאת חדרו גם לאוהל הזה, ויצא להרתיח מים. השק"ש של האנה נרטב גם הוא, ואף אחד לא באמת הצליח לישון בלילה. הגשם לא הפסיק לשניה, גם לא בבוקר. היה ברור שלא נשארים לישון באוהלים עוד לילה, אז קיפלנו הכל והכנסנו לאוטו. הכנו ארוחת בוקר בגשם, ובהחלטה שלא ניתן לגשם לקלקל לנו את התוכניות, יצאנו למסלול הליכה, שכמו שהריינג'רית אמרה, הנוף הוא לא החלק החשוב בו (לא היה סיכוי לראות נוף, עם גשם אינסופי, עננים וערפל).
למזלנו, המסלול היה מדהים! פשוט יפהפה, וכיפי, עם עליה ארוכה ותלולה לראשיהם של שני מפלים עצומים. מהמם. כל כך שמחנו שעשינו את המסלול הזה, שממש היינו מוכנים ללכת הביתה אחריו. או להשאר עוד לילה. אחרי דיונים מעמיקים החלטנו לייבש את כל מה שרטוב (כל הבגדים, השמיכות, השק"שים, המעילים. הכל!) במכבסה שבכפר, ולחזור לישון באוהלים. ממש בתגובה להחלטה הזו הגשם החליט לעשות הפסקה של ארבע שעות :)
כיסינו את האוהל הדולף בבד ברזנט שקנינו במיוחד, פרסנו מחדש את המזרונים המתנפחים, הכנו ארוחת ערב, ואפילו יצאנו שלובי ידיים לחפש דובים במחנה (לא מצאנו). הכל כל כך קל כשלא יורד גשם... אחרי לילה בו כולם ישנו טוב, הגשם חזר להציק. עשינו מסלול קצר וקל והתחלנו בנסיעה הביתה. בדרך, לפתע, ראינו ריינג'ר מתרוצץ, והרבה אנשים שעוצרים לראות מה קרה. ואז האנה צעקה שהיא רואה דוב! עצרנו את האוטו ועקבנו אחרי הדוב. הריינג'ר סיפר לנו שזו בעצם דובה. היא היתה ענקית, אבל היא עוד צעירה, אז כנראה שיש לה עוד לאן לגדול. עקבנו אחריה קצת עד שהיא נעלמה ביער. אחרי יומיים של תקוות לראות דוב, זה הצליח. נסענו הביתה רטובים אך מאד מאד מרוצים.
הבגאז' של האוטו בזמן פריקה:
אמיר והאנה משקיפים על הנוף:
הזמנו את דיוויד והאנה להצטרף לחוויה (עוד לפני שידענו על הגשם הצפוי). השלמנו ציוד מחברים, תכננו ארוחות, עשינו קניות, העמסנו את האוטו עד אפס מקום (באמת!) ויצאנו לדרך. כבר בבוקר מוקדם התחיל הגשם. כשהגענו ליוסמיטי הבנו עד כמה המצב קשה, ואחרי כמה תצפיות על העמק, עברנו לשבת במקום חמים וסגור ולשתות שוקו (הבריטים שתו תה ודיברו על מזג האויר, כמו שצריך), ולדסקס את האפשרויות העומדות בפנינו. ברוב קולות הוחלט לדבוק בתכנית המקורית, לפתוח אוהלים ולהכין ארוחת ערב מעל למדורה.
כך עשינו. האוהלים הוקמו בגשם שוטף, המדורה סירבה להדלק אבל התעקשנו, הכנו המבורגרים על האש, בגשם, ללא כל מחסה, ואכלנו בעמידה, רטובים וקפואים. בערך בתשע בערב החלטנו שהגיע הזמן ללכת לישון, ואז גילינו שאוהל אחד לא ממש אטום למים...ליתר דיוק, גשם מטפטף פנימה ממש כמו שהוא מטפטף בחוץ, ובריכה קטנה נוצרה על המזרון המתנפח שהיה פרוס בו. בשל השעה המאוחרת והמצב הרטוב בו היינו, הוחלטה החלטה חפוזה לישון כולם באוהל אחד. מזל שהאוהל שלנו גדול מספיק. במקום מזרון מתנפח פרסנו שמיכות ושק"שים, עברנו לבגדים יבשים, והלכנו לישון צפופים צפופים.
אמיר קם ראשון, ספוג כולו ממים שבכל זאת חדרו גם לאוהל הזה, ויצא להרתיח מים. השק"ש של האנה נרטב גם הוא, ואף אחד לא באמת הצליח לישון בלילה. הגשם לא הפסיק לשניה, גם לא בבוקר. היה ברור שלא נשארים לישון באוהלים עוד לילה, אז קיפלנו הכל והכנסנו לאוטו. הכנו ארוחת בוקר בגשם, ובהחלטה שלא ניתן לגשם לקלקל לנו את התוכניות, יצאנו למסלול הליכה, שכמו שהריינג'רית אמרה, הנוף הוא לא החלק החשוב בו (לא היה סיכוי לראות נוף, עם גשם אינסופי, עננים וערפל).
למזלנו, המסלול היה מדהים! פשוט יפהפה, וכיפי, עם עליה ארוכה ותלולה לראשיהם של שני מפלים עצומים. מהמם. כל כך שמחנו שעשינו את המסלול הזה, שממש היינו מוכנים ללכת הביתה אחריו. או להשאר עוד לילה. אחרי דיונים מעמיקים החלטנו לייבש את כל מה שרטוב (כל הבגדים, השמיכות, השק"שים, המעילים. הכל!) במכבסה שבכפר, ולחזור לישון באוהלים. ממש בתגובה להחלטה הזו הגשם החליט לעשות הפסקה של ארבע שעות :)
כיסינו את האוהל הדולף בבד ברזנט שקנינו במיוחד, פרסנו מחדש את המזרונים המתנפחים, הכנו ארוחת ערב, ואפילו יצאנו שלובי ידיים לחפש דובים במחנה (לא מצאנו). הכל כל כך קל כשלא יורד גשם... אחרי לילה בו כולם ישנו טוב, הגשם חזר להציק. עשינו מסלול קצר וקל והתחלנו בנסיעה הביתה. בדרך, לפתע, ראינו ריינג'ר מתרוצץ, והרבה אנשים שעוצרים לראות מה קרה. ואז האנה צעקה שהיא רואה דוב! עצרנו את האוטו ועקבנו אחרי הדוב. הריינג'ר סיפר לנו שזו בעצם דובה. היא היתה ענקית, אבל היא עוד צעירה, אז כנראה שיש לה עוד לאן לגדול. עקבנו אחריה קצת עד שהיא נעלמה ביער. אחרי יומיים של תקוות לראות דוב, זה הצליח. נסענו הביתה רטובים אך מאד מאד מרוצים.
הבגאז' של האוטו בזמן פריקה:
ואנחנו למעלה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה